טור אורח מאת עודד ארצמן
עובר הרבה זמן, לפעמים שנים, עד שחובב מוזיקה ביקורתי ושיפוטי כמוני נתקל ביוצרת שמצליחה לנער אותו מהאדישות. אם נודה על האמת: שוק המוזיקה המקומי, בטח באזורי הפופ והאינדי-פופ, סובל לא מעט ממיחזור. יש תחושה שלפעמים כולם רצים אחרי אותו הסאונד, אותו הפזמון הקליט לטיקטוק, או אותו בלנס הפקתי מלוטש מדי שכבר שמענו אלף פעם.
ואז מגיע רגע שבו אמן גורם לך אשכרה לרשום ביומן את תאריך היציאה של הסינגל הבא, שלא תפספס בטעות. זו תחושה נדירה של התרגשות כמעט נעורית, של "יש פה משהו שחייבים לעקוב אחריו". ואיכשהו מרגיש לי שלא מספיק מכירים את השם מיכל אלעד, שפועלת תחת האלטר אגו It's Mitch.
עכשיו, לקראת אלבום בכורה שמתקרב בצעדי ענק, היא שחררה סינגל נוסף שמביא אותי לכתוב את הדברים הבאים בשיא הרצינות:
מדובר באחד הקולות הכי מקוריים, מתוחכמים ונועזים שצמחו כאן לאחרונה.
הנה, אמרתי את זה.
לא מאמינים?
בואו נפרק את זה צעד אחרי צעד.
להיכנס לאוטו, לנעול את הדלת ולברוח
הסינגל החדש, "Expensive Trade", מוכיח ש Mitch מבינה איך בונים מתח ונרטיב כבר מהשנייה הראשונה. השיר לא מתחיל במלודיה מתחנפת, אלא בפיסת סאונד יומיומית שכולנו מזהים בעיניים עצומות: טריקת דלת הרכב, הקליק המתכתי של חגורת הבטיחות, וההתנעה.
זה מהלך פשוט לכאורה, אבל אפקטיבי להפליא. הוא ממקם אותנו מיד בתוך סיטואציה מאוד ברורה. אנחנו לא סתם מאזינים לעוד שיר ברקע אנחנו יושבים לידה במושב הנהג, עדים למסע בריחה לילי. המוח רץ על ניוטרל, הגוף מנותק, והבדידות צועקת מכל עבר:
"Sitting in a cage, silence everywhere, like a graveyard.
My mouth is full of gum, heartbeat as a drum, I don't feel right.
Where's my mind?"
הרכב ממשיך בנסיעה, הגוף הפיזי נזכר שהוא רעב, אבל הנפש שקועה בדיסוציאציה מוחלטת בעקבות שיחה שנגמרה רע:
"Driving as a stone, Don't know where I go, I'm kinda hungry
Told him I'll be fine, truth was left behind on the back seat.
Where is my mind?"
השורות האלו פוגעות בדיוק בנקודה שכל מי שחווה משבר ביחסים יכול להזדהות איתה. הפער המשתק הזה בין מה שאנחנו אומרים לצד השני ("הכל בסדר, אל תדאג") לבין האמת המרסקת שנשארת זרוקה, פשוטו כמשמעו, על המושב האחורי ברכב.
הטוויסט של הפזמון: עצב עם גרוב מפרק
עד לנקודה הזו, השיר מרגיש כמו בלדת אינדי רגישה וקלאסית. יש שם בעיקר גיטרה אקוסטית והרמוניות קוליות רכות ואווריריות שמרחפות ברקע, והשירה של Mitch אינטימית, כמעט לוחשת. התחושה היא שהשיר הולך להישאר באזור הנוגה והשקט.
ואז מגיע הפזמון, וטורף לחלוטין את כל הקלפים.
במקום לשקוע לתוך דרמה של דמעות, השיר מתפוצץ עם בייס-ליין שמן, הדוק וסופר-פאנקי שמזיז את הרגליים באופן מיידי. הטוויסט הזה הוא בדיוק מה שהופך אותה ליוצרת כל כך מעניינת. הדיכוטומיה הזו – השילוב בין מילים חשופות, כואבות וקודרות לבין קצב מרים ומלא גרוב – היא החותמת המובהקת שלה.
זה שורש הפופ האלטרנטיבי הכי טוב שיש, כזה ששואב השראה מיוצרות ענק כמו רובין או לורד: ההבנה שכדי להעביר שברון לב עמוק, לפעמים צריך דווקא לתת לגוף לרקוד אותו. כשהמוזיקה זזה קדימה והמילים מושכות למטה, נוצר מתח פנימי שהופך את השיר לממכר.
ומה שהיא שרה בפזמון רחוק מאוד מקלישאות הפרידה הרגילות:
"I saved my pride for later,
But boy, I lost my love.
Thought that I'd feel better,
Now I feel my bleeding heart.
I wish I could be better, don't go.
Now my love is dead,
What an expensive trade"
השוק מוצף בשירי פרידה של "העצמה מזויפת". שירים שמנסים לשכנע אותנו שבשנייה שקשר רעיל נגמר, אנחנו מיד חזקים, מאושרים ורוקדים על השולחנות. Mitch לא קונה את הנרטיב הזה. היא מישירה מבט למציאות המורכבת: כן, שמרתי על הכבוד העצמי שלי ויצאתי מקשר הרסני, אבל וואלה איבדתי את האהבה שלי, הלב שלי עדיין פצוע והמחיר ששילמתי כבד מדי. היכולת להודות בכך בקול רם, בלי להתבייש ובלי לנסות להיראות גיבורה גדולה, מעידה על בגרות כתיבה נדירה.
הפקה של חדר שינה ברמה של אולפן בינלאומי
אי אפשר לדבר על השיר הזה ועל המוזיקה שלה בכלל, מבלי להתעכב על ההפקה והסאונד. מדובר בחגיגה מוחלטת לאוזניים.
המיקס של "Expensive Trade" מופתי ברמות שנדיר למצוא בהפקות עצמאיות בארץ. יש בו איזון מופלא: מצד אחד הוא חם, עמוק ומלא נפח, ומצד שני הוא אדג'י, קריספי ומדויק להפליא. כל אלמנט יושב על המילימטר. אם תקשיבו באוזניות טובות, תגלו ים של פרטים קטנים: לחישות רקע שקופצות בצדדים, נגיעות עדינות בגיטרה, מעברי תופים לא צפויים ומשחקי סטריאו שמעידים על מחשבה עמוקה. אין כאן סתם שכבות שנועדו "למלא מקום"; כל צליל נבחר בפינצטה.
והסיפור הביוגרפי שלה הופך את כל ההישג הזה למרשים כפליים.
בתקופת הקורונה, כשהעולם כולו נכנס להסגרים, אלעד מצאה את עצמה מבודדת בהרי נפאל במשך חודשים ארוכים, כשהחברה היחידה שלה היא גיטרה יד שנייה. שם, בין השקט של ההרים למחשבות של הבדידות, נולדו הטקסטים והרעיונות הראשונים. כשחזרה לארץ, במקום לחפש מפיקים מוכרים שיעשו בשבילה את העבודה, היא לקחה מחשב נייד ישן של אחיה, התיישבה בחדר השינה ולימדה את עצמה להפיק הכל לבד, מאפס.
העובדה שיוצרת צעירה בנתה בעצמה סאונד כל כך עשיר, מלוטש ואדג'י,ישירות מחדר השינה וללא פשרות, היא עדות לכישרון גולמי טהור. היא לא מוכרת פופ זול, היא לא מתחנפת לפלייליסטים, והיא שומרת בקנאות על היושרה האמנותית שלה בכל צליל.
לקראת הדבר האמיתי
אלבום הבכורה של It's Mitch עומד לצאת בקרוב, ולפי החומרים שנחשפו עד כה, מחכה לנו מסע מרתק. זה לא הולך להיות עוד אוסף של שירים נחמדים, אלא עולם שלם של צלילים: פופ שנמתח עד הקצה, שירים שנקרעים בין פגיעות מוחלטת לביטחון מתפרץ, והמון תעוזה מוזיקלית.
יש תחושה שהמוזיקה המקומית צמאה בדיוק לקולות כאלה, אומנים שלא מפחדים לגעת בפצעים הכי כואבים, אבל עושים את זה עם סטנדרטים בינלאומיים וגרוב שאי אפשר לעמוד בפניו.
עשו לעצמכם טובה: שימו אוזניות, שימו את השיר הזה בלופים (ואז תעברו לשאר החומרים שלה), ותגלו כבר עכשיו את מי שבעוד כמה שנים תהיה הדבר שכולם ידברו עליו. תמיד כיף להגיד שהייתם שם קודם :)
