the Untattooed - the Untattooed

איפשהו בין מלחמה למלחמה כמעט והתפספס לנו אחד האלבומים הכי מוצלחים שייצאו פה השנה בינתיים. 

ההרכב The Untattoed, שהם בעצם Cloudact על סטרואידים [ככה קוראים לזה היום ;) ] הוציאו אלבום בכורה שנושא את שם ההרכב והוא משהו..... אחר.

שבע רצועות של רוק פרוגרסיב מטורלל משהו, עם טקסטים הומוריסטיים על נושאים שברומו של עולם כמו הענק הירוק, ארנב שבורח מהבית או חוות גידול יתושי המאכל של גדליה. הטקסטים גולשים על גלי גיטרות מלוכלכות עד כדי טינופת, תופים חזקים ומפוחית פסיכדלית. 

בחודש יוני יצא הסינגל הראשון מתוכו ההיעלמות המסתורית של הארנב

צילם, ערך וביים את הקליפ - מיכאל לירן

https://www.youtube.com/watch?v=QYzZS7M6cr4

זה לגמרי אלבום שצריך להקשיב לו כמה וכמה פעמים ולפרק אותו לגורמים בראש. ממכר. 

ההרכב הופיע עם שירי האלבום ברחבי הארץ אבל השקה רשמית לאלבום תהיה רק אי אז ב 26.5 בלבונטין 7 בתל אביב. אם כה ירצה הטראמפ.....

על שישה שירים ואלבום

האחיות לבית נאמן, רננה וליבה, הידועות גם כתנשמת, בשיר חדש ויפהפה שאי אפשר להפסיק להאזין לו. זהו הסינגל השלישי שלהן מתוך אלבום בכורה שאני מחכה לו בלי סבלנות מיותרת. אוקיינוס.

זה קצת קאנטרי, זה קצת פולק, זה הרבה יפה. ההרכב Mr Heavy & Ms Low, אחרי היברנציה של 17 שנים בערך, חוזרים עם סינגל חדש - Not everything you wanted. 

אופיר סלטון מורידה את הרגל מהגז של מכונת הקצב ומעבירה להילוך נמוך עם בלדת פופ בהפקה מינימלית של פסנתר, שירה ולא הרבה יותר. אני בעד. איך אתה עוד כאן. 

https://www.youtube.com/watch?v=zcsoA4OfTqs

אחרי תקופה ארוכה, חוזרת לורן נוימן והפעם בעברית עם ep חדש ממנו יצא השיר בעולם הבא. יפה וכואב, השיר נכתב בעקבות מותו של אביה. 

יונה וולך פוגשת את System of a Down למפגש של שקט ורעש בקליפ אנימציה מעולה (של עדי חומסקי) חדש לביצוע חדש קצת פחות לשיר חדש עוד פחות מזה. Silent Regression עם שלח לי שקט.

https://www.youtube.com/watch?v=qcZVuL1u-wI

טל אידיסיס ממשיכה לקפץ בין עולמות התיאטרון והמוזיקה ומביאה לנו את תל אביב בקליפופ שנון והומוריסטי. 

https://www.youtube.com/watch?v=wtqv7Si7n2k

ואלבום אחד כיף כיף כיף, כמובטח. 

אלבום הבכורה של יויו הוא כמו משולש גדול שמצוייר על המפה המוזיקלית שבין דרום אמריקה, ג'מייקה והמזרח התיכון. מלא קצב מזיז וצ'יל מצ'לצ'ל. בקושי חצי שעה אז צריך וכדאי ורצוי להקשיב שוב ושב. יש בי. 

לאה חגאי - I Cry

על התפר שבין כאב לזיכוך: על I Cry של לאה חגאי

מאת: עודד ארצמן

יש רגעים שבהם המוזיקה מפסיקה להיות רקע והופכת למראה. עבורי, השיר הזה הגיע בנקודה הכי חשופה, חמישה ימים בלבד אחרי מותו של לאו, החתול האהוב שלי. בתוך השבר הזה, הקול של לאה לא רק "נשמע", הוא הורגש. נכון, הטקסט עוסק במורכבות שבינו לבינה, אבל הכנות שבו כל כך רחבה, שהיא מאפשרת לכל לב שבור להשליך עליו את האובדן הפרטי שלו.

קאבר - דניאל רומי

בעידן המוזיקלי של שנת 2026, אנחנו רגילים להפקות עמוסות לעייפה. התרגלנו לשמוע עשרות שכבות של סינתיסייזרים, תיקוני קול (Autotune) דורסניים וניסיונות בלתי פוסקים לייצר "באנגרים" שיתאימו לאלגוריתם של טיקטוק. והנה מגיעה לאה, ובפעולה של אומץ אמנותי נדיר, היא בוחרת במינימליזם מזוקק.

השיר הוקלט בפורמט "לייב", בטייק גולמי וישיר שמרגיש כאילו היא יושבת אצלכם בסלון. אין כאן "כינורות דביקים" שנועדו לסחוט מאיתנו רגש בכוח, או מניירות פומפוזיות של אירוויזיון שמנסות לייצר דרמה מלאכותית. יש כאן רק את לאה, הגיטרה והאמת שלה. הבחירה הזו בהפקה מופשטת היא מה שמאפשר לקסם שלה לעבור ללא פילטרים, ישר אל תוך הוריד.

ההגשה הווקאלית של לאה מזכירה את זמרות הסול הגדולות ביותר של דורנו, אך לא בגלל עוצמת הדציבלים או מנעד אקרובטי. הכוח שלה טמון ב"צבע" הקולי. איכות אירופאית מאופקת, מעודנת אך עמוקה להפליא. היא לא מנסה להתחבב על המאזין ולא מתאמצת להיות טרנדית, היא פשוט שרה את חייה.

כשמאזינים לה, אי אפשר שלא להרגיש שמאחורי המילים מסתתר סיפור לא פשוט. יש בקולה "פצע" שמבקש ריפוי, משהו שמזכיר לנו שמוזיקה היא קודם כל כלי לביטוי עצמי ורק אחר כך מוצר צריכה. היא שרה כי לזה היא נועדה, והתחושה היא שהיא הייתה ממשיכה לשיר באותה רמת כנות גם אם אף אחד לא היה מקשיב. ודווקא בגלל זה כולנו חייבים להקשיב.

צילום - דניאל רומי

לפעמים תפקידה של האמנות הוא להכאיב לנו כדי שנוכל להחלים. לאורך השיר עולה הרבה כאב, אך לפתע מבצבצת לה אופטימיות חסרת הסבר, מעין אור דק שחודר דרך חומות ההגנה שלנו. מצאתי את עצמי מאזין לשיר ב"ריפיט" כי אי אפשר שלא, ובכל פעם שירדה עוד דמעה, הרגשתי שקצת מהמשקל שעל הלב שלי משתחרר.

השיר הזה הוא תזכורת חיה לשיעור שרבים מאיתנו, וגם אני נוטים לשכוח: אסור להחזיק בבטן. הבכי שהשיר הזה עורר בי לא היה בכי של ייאוש, אלא בכי של שחרור. לאה מלמדת אותנו שלא חייבים להיות "בסדר" כל הזמן, ושדווקא דרך הסדקים שבנו נכנס האור.

בין אם זה הטייק המדויק שנשמר בהקלטה, או פשוט העובדה שזה היה השיר הנכון בזמן הנכון עבורי, מדובר ביצירה נדירה. אם עדיין לא נתתם לקול הענוג של לאה ללטף לכם את הנשמה, עשו לעצמכם טובה ותלחצו על Play. זה לא רק שיר, זו תחנה של נחמה בעולם רועש מדי. אני כבר מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים בסיפור שלה.

https://www.youtube.com/watch?v=8Xdj3Gy9oZ4