הבמה שלך - יעל טל

יעל טל היא מוזיקאית צעירה שהוציאה לאחרונה את האלבום הקצר - סימני שאלה בקצוות.

אלבום כובש ביופיו ובפשטותו. בלי לנפח ובלי לעשות הצגות, להאזין לאלבום הזה מרגיש כמו לשבת בסלון של יעל ולהקשיב לה שרה את היופי הזה כשהנגיעות העדינות של כלי הנגינה כאילו קורים מעצמם כסוג של ליווי טבעי כזה, גם כשהקצב עולה. בסלון הזה אפשר להמשיך לשבת, לעסוק בשלך ולתת ליעל לקשט את המסביב.

סימני שאלה בקצוות דן בשאלות הגדולות של שנות ה-20 לחיים - ממרומי גיל 30. שאלות של בית, של שייכות, של עצב, של אהבה, של משיכה ושל פחד. חמשת השירים של ה-EP הם בליל של מעט ציניות, הרבה רוך, קצת גרוב ובעיקר חום. בהפקתו העדינה של צח דרורי, חברו להם יחדיו חמישה שירי אינדי-פולק ישראלי, בלדות לצד שירי מסע וסיומת פאנקית כיפית. שירים שנעים בין שירת משוררות לכתיבה חשופה, בין כאב לאופטימיות ובין עדינות לישירות. 

הזמנו את טל לשפוך את אשר על ליבה.

---

בכיתה ז׳, בגיל 13, אבא שלי הציע לי ללכת ללמוד גיטרה.

אני בתגובה הודעתי כי ״אין טעם, זה כבר מאוחר מדי״. הרי אני כבר בת 13, השיא כבר מאחוריי, כל השנים הטובות חלפו ביעף. ילדת פלא לא אהיה. כך קרה גם בגיל 16, כשרציתי ללמוד פסנתר. אחרי כמה שיעורים הכרזתי ש״אני כבר לא מסוגלת לקלוט את זה, אני מבוגרת מדי״. 

כשהייתי צריכה לבחור מה ללמוד אחרי הצבא, עלתה בי לשבריר שנייה המחשבה ללמוד מוזיקה. אבל כמו שצצה, כך היא טואטאה מתחת לשטיח כמו פירורי קססה בדירת סטודנטים (כן, כותבים טואטאה, בדקתי). הרי לא למדתי במגמת מוזיקה בתיכון, לא עשיתי רסיטל, לא הוצאתי אלבום נעורים פרובוקטיבי אך מלא חן בשנות העשרה. אני כבר בת 21, גאד דאמט. אם אתחיל בגיל 21, אלמד לפחות עד גיל 24, עד שהשירים יצאו ועד שאתפרסם ייקח כמה שנים טובות, ואז אהיה כבר בת 27, שזה גיל בו כוכבים מתים, לא נולדים.

המסקנה החד-משמעית שמאז ומתמיד היה מאוחר מדי הייתה מגובה מדעית, כמובן. שמעתי שמועות על מחקרים שמוכיחים מעל כל ספק שהמוח האנושי מפסיק להתפתח בגיל 25 או 26 או 27. אני מגיל 13 כמעט בת 30, אז עוד שנייה המוח שלי מפסיק להתפתח וזהו, הלך עליי. זה מדעי. 

בשנת 2020, בשיא הקורונה, בשלהי תואר בפסיכולוגיה שברובו התעסקתי בסטטיסטיקה ובאיפה מחלקים בורקסים חינם, נאלצתי לשבת בקורס על פסיכולוגיה חיובית. המרצה, שבעיקר רצתה ללמד מיינדפולנס כדי שנעצום עיניים ונשתוק, לרגע זרקה לאוויר מילה על הספר ״מיינדסט: הפסיכולוגיה של ההצלחה״ של קרול דווק. בדרך כלל אני לא קוראת ספרים שבכותרת שלהם יש את המילה ״הצלחה״, מסיבות ברורות. אבל משום מה החלטתי לרכוש אותו. ואכן, הצלחתי לקרוא רק את עשרים העמודים הראשונים לפני שהוא הפך לתעמולה אמריקנית חייכנית בניחוח הלבנת שיניים.

אולם, ב-20 העמודים הראשונים של הספר קראתי מילים ששינו לי את החיים. קרול סיפרה שיש לנו בראש מחשבות, שהן סך הכל מחשבות, אבל אנחנו משוכנעים שהן אמיתות. אנחנו בטוחים שהמחשבות האלה הן חוקים בל יעברו, אבל הן בסך הכל פרי הדמיון שלנו עצמנו. למה? ככה. כי החלטנו שזה נכון. אנחנו בוחרים לחיות את החיים כאילו זה נכון, בצילן של המחשבות האלה, של הקבעונות האלה. מה יקרה אם נסכים להטיל בהן ספק? איך ייראו החיים אז?

לפתע השמיים הפכו שחורים, הכוכבים הסתדרו בצורת אריה וקולו של מופאסה יצא מבעד לעננים ואמר: ״זוכרת שאת כל הזמן אומרת שמאוחר מדי? אולי חלאס?״. 

איזה צ׳ארמר.

ברגע הזה התמכרתי לסימני שאלה. כל מחשבה שעברה לי בראש, הקפדתי קודם כל להגיד אותה לעצמי עם נימה עולה ומבט תוהה, לבדוק האם היא אמיתית או שמא קבעון מחשבתי שמשום מה דבק בי.

וכך, בפעם הבאה בה עלתה בי המחשבה על מוזיקה, היא קיבלה סימן שאלה. מנחרצת הפכתי שואלת, סקרנית. מצאתי את עצמי כותבת שירים, מלחינה אותם, שרה אותם לאנשים (!) בקולי (!!) על במה (!!!) ועוד כל מני תופעות מוזרות שכאלה.

צילום: מאיה ארל

היום, חמש שנים אחר כך, בגיל 30 האמיתי, הרבה אחרי שהמוח שלי הפסיק להתפתח והרחק הרחק מהאפשרות להיות ילדת פלא, הוצאתי את האלבום הראשון שלי, ״סימני שאלה בקצוות״. אלבום שהוא גם התהליך וגם התוצר של הוספת סימני שאלה בקצוות של אמירות נחרצות. האם זה מפחיד? מאוד. האם לפעמים אני עדיין משוכנעת שמאוחר מדי, מביך מדי, מלחיץ מדי? כמובן. אבל אני מתעקשת לזכור שזו רק מחשבה, ושתמיד אפשר לשים בקצה שלה סימן שאלה.