עשור ל Bells in Our Stomachs של מיה יוהנה
- Ohad Braun
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
באיחור האופייני למשפחת בראון, נחגוג יום הולדת עשירי לאלבום הבכורה של אחת המוזיקאיות החביבות עלינו בסצינת האינדי המקומי, מיה יוהנה - Bells in Our Stomachs.
האלבום היה הראשון כנראה של מוזיקאית אינדי ישראלית באנגלית שאני נתקלתי בו (איחור אופייני אמרנו?) והוא אחד שנשאר איתי מאז. מהרגע שהאזנתי בפעם הראשונה זה הפך להיות האלבום היחידי שהאזנתי לו באותו השבוע. שוב ושוב ושוב ושום דבר אחר (ישנה אגדה אורבנית שכשהסטרימינג העביר לשיר My Girl של נירוונה לא העברתי אותו חזרה).
הקול של מיה לקח אותי למקומות שלא הכרתי קודם.
בסיכום השנה שכתבתי ב 2022 כתבתי: "משהו בקול שלה מרעיד את הכלוב הפנימי שלי, בו אני מחביא את הרגשות והשדים וההפרעות המיותרות האחרות." מיה נכנסה לאותו סיכום בעקבות השיר 'תמונה' שיצא באותה השנה אבל באמת שהתכוונתי לאלבום הזה.
מיה היא עדיין אחת המוזיקאיות הכי מושמעות אצלי בבית.
לכבוד האלבומולת הזמנתי את מיה לכתוב לנו, במבט לאחור, מה שבא לה לכתוב לנו על האלבום האדיר הזה.
הבמה שלך - מיה יוהנה - אלבומולדת עשור ל Bells in Our Stomachs
2025 נותרה מאחור, וזו נקודת זמן טובה לעצור ולהסתכל עשור אחורה - לאלבום הבכורה שלי, שיצא בקיץ 2015. כשאני חושבת על 2015 אני נזכרת בדירת הגג שלי בשוקן, בקהילת המוזיקאים שסבבה אותי, ובעיקר במלא רגעים שהיו נראים לי אז קטנים, אבל במרחק הזמן למעשה היו חלק ממשפך שלם שהוביל אותי לשחרר את המוזיקה שלי לעולם. נקודות שהתחברו באורח פלא, כמו שרק החיים יודעים לחבר, ולקחו אותי מנקודה א׳ לנקודה ת׳. תמיד כששאלו אותי כמה זמן לקח לך לכתוב את האלבום הראשון שלך זה הצחיק אותי כי מאיפה מתחילים בכלל לספור?
הכתיבה היתה חלק מהחיים שלי עוד כילדה - אאוטלט לרגשות הכי כמוסים שלי, כשלעיתים המילים קיבלו גם פרשנות מלודית. אבל השירה והפרפורמנס תמיד היו הדבר שחשבתי שהוא הפורטה שלי, ואיכשהו לא ממש תפסתי את עצמי כיוצרת.
בתחילת שנות ה20 שלי, במהלך הלימודים ברימון, החלטתי לעבור ממסלול ביצוע למסלול כתיבה והלחנה. זה נבע מהרצון להעמיד את עצמי בזירה חדשה, לתרגל שריר שאהבתי אבל לא ידעתי מה עושים איתו “בעולם האמיתי”. ההסכמה להשתטות, להיות ילדה, פתחה לי דלת לשיטות ודרכי יצירה חדשות. מתוך המקום הזה יצאו רעיונות ושירים קטנים שהתחלתי גם להופיע איתם. השריר הזה התחזק, והרגשתי איך משהו בי נפתח: החיפוש אחרי המילה המדויקת שתשב על האקורד הנכון, והקליק שהיה מגיע כשהכל התחבר. זה היה ממלא אותי בהרבה רגש ובתחושה של פיצוח.
בתוך כל זה, ובדיעבד, עדיין הייתי בחיפוש. של הקול שלי, של הטעם שלי.
השנים שקדמו לאלבום היו שנים של גילוי עצמי. הייתי בסוף שנות העשרים שלי, עבדתי בחנות בגדים. עברתי פרידה ועברתי לפלורנטין. נכנסתי לזוגיות חדשה עם בחור אמריקאי שפגשתי ברחוב. התחלתי להופיע עם הרכב פולק ואמריקנה ונפתח לי עולם חדש של השראה והשפעות מוזיקליות, שלמרות השורשים האמריקאים שלי, לא ממש הכרתי לעומק. במקביל הצטרפתי להאבּ המופלא והאגדי של יפו קריאייטיב, שם הכרתי עוד ועוד אמנים שדיברו את השפה שלי. כל אלה יחד יצרו אצלי קרקע טרייה ליצירה, ובתוך החלל החדש הזה - שירי האלבום התחילו להכתב.
את ארנון נאור, מפיק האלבום (סאן טיילור) הכרתי דרך סרטון שלו ביוטיוב והשיער שלי סמר. כתבתי לו, ונפגשנו. היה לי שיר אחד גמור ועוד חלקיקי שירים שלא ידעתי מה בדיוק לעשות איתם, וארנון עזר לי להתמקד ולהתחיל לחבר את חלקי הפאזל שהיו לי.
ואז הגיע רגע קוסמי ופנו אליי מיערות מנשה עם הצעה להופיע על הבמה המרכזית. הפסטיבל היה עוד בתחילת דרכו והכרתי את המארגנים כי גדלתי במועצה. היער ההוא היה חלק בלתי נפרד מילדותי. זה היה המקום המושלם להתנסות בפעם הראשונה עם השירים שלי. רק שלא ממש היו לי שירים. ולא היה לי הרכב.
אז אמרתי כן.
אין כמו דד ליין טוב כדי לעזור להגשים חלום. נכנסתי לתהליך כתיבה אינטנסיבי, ובסופו כבר הייתה לי אסופה של שירים שהיינו מרוצים מהם. אחר כך הגיע ההרכב: איסר טננבאום שהכיר לי את ניצן איזנברג. את מאור ויזל פגשתי במקרה ברחוב. אחר כך הצטרפה גם אלכס גת. הכל התחבר בדיוק בזמן הנכון. התחלנו חזרות להופעה ובמקביל לעבוד על האלבום.
היה לי ויז’ן ברור: להקליט לייב. ידעתי שאני רוצה לעשות את זה באולפני העוגן. אחרי רצף חזרות ארוך ופרוייקט גיוס המונים, נכנסנו בתחילת 2014 לאולפן והקלטנו שבעה שירים. זה היה תהליך מרגש ומיוחד שבו גיליתי את עצמי בכובעים שלא ידעתי שיש בי. התמסרתי לתהליך, נפגשתי עם מלוות יצירה בקביעות, וירדתי לעומק של כל שיר ושיר. את המיקס עשיתי עם ריאן פרילנד בלוס אנג'לס. טסתי אליו לפגישה הראשונה - ואת היתר עשינו בשלט רחוק. ואז כל תהליך הסגירות, השיווק וההשקה של האלבום שבכלל היו בשבילי מסע מסוג חדש שמצריך עוד אייטם שלם.
אני מסתכלת היום אחורה על כל רגע בתהליך ואני באמת נפעמת מההתמסרות והחוצפה שהיתה לי. זה באמת משהו שכנראה שמור לתמימות של אלבום ראשון. לפעמים אני מתמלאת בעצב על המחשבה שהתמימות הזו אולי אבדה. זו תחושת טוהר שאי אפשר לשחזר, וזה באמת דבר מתוק מדבש. הטקסטים, הלחנים, המסע לגבש את הכל לכדי משהו ממשי שאפשר לשמוע באוזניים ולהחזיק ביד.
אני שמחה שהיה לי האומץ להגיד כן גם כשלא ממש ידעתי לאן זה יוביל אותי. ועד היום כשאני מקשיבה לאלבום או לשירים מתוכו אני יכולה לשמוע את התמימות היפה הזו. וזה מרגש אותי מאוד.
תגובות