הבמה שלך | לירז גרין - אנטי אייג'ינג

אמרתי זה פעם ואומר את זה שוב - את השירים ב EP החדש של לירז גרין - אנטי אייג'ינג, מאפיינת הניגודיות בין כמה שהם נעימים לאוזן לבין כמה שהם לא אמורים להיות. הצלילים, המנגינות, הזרימה והקול של לירז מספקים סוג של תחושת ציפה נעימה אבל אז אתה מקשיב לעומק לטקסטים ואתה מתחיל לנוע בחוסר נוחות. זהו EP שהוא מסר, מסר חשוב, מסר שיש לצעוק אותו. אבל יותר נעים להאזין לו בדרך שבה מגישה אותו לירז.

לכבוד צאת ה EP ולקראת הופעת ההשקה, ביקשנו מלירז לשפוך את אשר על ליבה. שפכה.

---

איך אפשר למחוק את השנים?

בתעשייה שמקדשת עור מתוח וטרנדים, האם יש מקום ל late bloomers שהזמן היחיד שלהם – הוא עכשיו?

לירז גרין בטור אישי לכבוד יציאת ה-EP "אנטי-אייג'ינג"

אני לא זוכרת את הרגע המדויק בו הבנתי שאני כבר לא הכי צעירה בחדר, אבל אני זוכרת את התחושה.

בתור מי שרוב חייה הבוגרים, מרגישה כמו ילדה קטנה שנקלעה לסיטואציה, פתאום זה הכה בי – השעון מתקתק.

עד אז, את רוב הדברים בחיי עשיתי לפי הספר: ילדה טובה, מרצה, תלמידה מצטיינת, פעילה בצופים, חיילת ממושמעת, סטודנטית משקיענית, עובדת חרוצה, בת זוג טובה, אמא מסורה לשלוש בנות, בעלת עסק מצליחה.

היום אני מבינה: בכל הטייטלים האלו – אף פעם לא הרגשתי באמת שייכת. כלפי חוץ, הכל קרה, אבל בפנים, נפש האמן שקברתי בילדות, דיממה וזעקה: "תני לי לצאת! עד מתי תקשיבי לקול של המורה למוזיקה שלא קיבלה אותך למקהלה בכיתה ד'? מתי תביני שלא כולם מסתובבים בעולם עם לחנים ומילים מגיל 4 ושזו מתנה שאת לא יכולה לשמור רק לעצמך? מתי תרשי לעצמך כבר לא להיות כמו כולם?!".

ניסיתי להקשיב לה, לנפש הזו, אבל בכל פעם היו לי תירוצים אחרים: הבית, הילדות, העבודה, הפרנסה, החור בהשכלה המוזיקלית, וכל אלו, כמובן כיסו על פחד מדחייה, מכישלון, מבינוניות או חלילה - מהצלחה.

נחזור לתחושה ההיא, ברגע ההוא החמקמק – השעון מתקתק ואני מבינה – אין שום רגע – מלבד כעת. וברגע ההוא החלטתי שאני משתיקה את הקול ההוא ומגבירה את הווליום. מלאת תשוקה ורעב הסתערתי על התובנה הישנה-חדשה הזו. הדפתי כל מחשבה מדכאת והסתערתי על היצירה כמו שלא העזתי מעולם: למדתי, כתבתי, הלחנתי, הקלטתי, הופעתי – וכל הזמן רציתי קצת יותר.אבל אז, בין חיבוקים לפרגונים, הגיעו גם הפידבקים האחרים – אלו שמזכירים לך בעדינות (או לא) ש"זמנך עבר", שמוזיקה היא משחק של גיל מסוים, של "מה פתאום נזכרת עכשיו?", שהעולם הזה שייך לצעירים.

"אמרו לי לא לכתוב שירים על גיל, גם על זקנה לא,

זה לא קליט, זה לא בביט, זה סתם שיר נחמה

היום הכל זה טיקטוק, את לא שם, אז הלו הלו

תרדי מהעצים ותחייכי קצת, נשמה"

בכנות, אני לא יודעת עד היום לדייק כמה מהפידבקים הללו היו חיצוניים וכמה מהם היו שוב קולות פנימיים שניסו לשתק אותי. אני רק יודעת בוודאות שהפעם לא נתתי לקולות האלו את המקום שהם תפסו כל חיי.

אחרי כמה סינגלים שהתגבשו למיני אלבום ראשון והמון פילטרים באינסטגרם, הבנתי שאני שוב חוזרת לדפוס המרצה מהילדות, זה שכבר לא שירת אותי יותר. הבנתי שיש לי מה להגיד לכל הקולות האלו, החיצוניים והפנימיים.

צילום: ליה יפה

ואז הגיעה לאורה. לאורה ריבלין.

אני זוכרת שראיתי אותה בערב אחד, בבר אפלולי קטן. כשמאחוריה קריירה ענפה על הבמות הכי גדולות, כולל תפקיד בלתי נשכח בסדרה שהגיעה אפילו לנטפליקס ("שישה אפסים"), והנה היא שרה מול בקושי חמישים איש, נרגשת כמו ילדה קטנה, מרגשת בכל מילה שהיא כמו חץ בלב. ישבתי פחות מחצי מטר מהבמה וראיתי לה הכל – את הדרך, את הפחדים, את הקמטים, את העומק, את ההתבוננות, את ניסיון החיים.הצפייה בבחירות האמנותיות האמיצות שלה נתנה לי אישור פנימי: שאפשר להיות נוכחת, רגישה, סקרנית ומלאת תשוקה – בכל גיל.

גיליתי שאני לא היחידה. פגשתי עוד מוזיקאים ומוזיקאיות שפרחו מאוחר – לא כי הם איטיים, אלא כי החיים לקחו אותם קודם למקומות אחרים. אנשים עם קמטים של סיפור, עם קול שכבר עבר כמה סערות, עם שירים שאפשר להריח את האמת שלהם.

וכך נולד "אנטי אייג'ינג". שיר הנושא מתוך ה-EP החדש, עם חמישה שירים שמכבדים זמן, דרך ומסע. לאורה ריבלין האדיבה הסכימה להיות חלק מהשיר אולי הכי חשוף שלי. הקול שלה, בכמה משפטי חכמה בספוקן וורד, הפך את "אנטי אייג'ינג" למעין שיחה בין שתי נשים יוצרות משני דורות, שאומרות לעולם: אנחנו כאן, ואנחנו בוערות.

ואת המעבר מילדה מרצה לאישה רוצה תראו בקליפ לשיר, בו החלטתי לחגוג את הגיל מבלי להתנצל. לחגוג את הקמטים, את הקפלים, את החריצים, את השריטות. לחגוג נשיות, בשלות, בגרות נפשית ופיזית. לזכור את הילדה ולכבד את האישה. לחבק את הפחד מזקנה, לצד קבלה של השינוי.

אז האם יש מקום ללייט בלומרז במוזיקה?אני מאמינה שכן – ולא מתוך חסד, אלא מתוך הכרח.

יש שירים שלא נולדים לפני שחיים, לפני שנשברים, לפני שמבינים שאין זמן מושלם – יש רק עכשיו.

מופע ההשקה למיני-אלבום "אנטי-אייג'ינג" – לירז גרין, הלהקה ואורחים - יתקיים ב־29.8.25 בבר גיורא הופעות חיות, לונדון מיניסטור, ת"א. פתיחת דלתות 13:15, הופעה 14:00 - כרטיסים כאן

Silent Regression - Stillborne

רוק כמו שרוק צריך להיות! מלא גיטרות חזקות ועוצמות שנשפכות מכל אלמנט בנפרד. את הקשיים וחבלי הלידה של אלבום ביכוריהם של ההרכב Silent Regression אפשר לחוש ברעשים שהם מפיקים ובמנעד הצלילים שמפיק הסולן, טיילר גיל מגרונו.

האלבום Stillborne הוא אלבום ראשון של ההרכב בסגנון רוק אלטרנטיבי עם השפעות של גראנג' ופרוג-רוק.

צילום:רונן גולדמן

לאלבום לקח מעל שנתיים להיוולד. כשמה של הלהקה, האלבום חווה רגרסיה שקטה דרך מכשולים ועיכובים במשך כל הדרך; קשיים חיצוניים כמו המלחמה שנכפתה עלינו, או כשלים טכניים כמו מגברים, רמקולים וגיטרות ששבקו חיים במהלך ההקלטות. כל תהליך הלידה של האלבום דרש התמודדויות נפשיות עמוקות,

ובעומק המשבר לא היה ברור אם האלבום יקבר לפני שיזכה לחיות.

האלבום כולל תשעה שירים שמדברים על התמודדות עם השדים הפנימיים והחיצוניים בחיים דרך אהבה לא בריאה, שנאה עצמית, מהי אמת ומהי מציאות. האלבום מדבר על הדברים הנישאים בתוך השקט והדממה הכבדה שאנו סוחבים איתנו.ב

את ההפקה המוזיקלית של האלבום הפיק ההרכב יחד. כתיבתו הייתה עבודה משותפת של ההרכב ושומעים זאת בלחניו.  לאורך השירים, הפוקוס משתנה ונשזר בין הכלים השונים; מרכז הבמה נתפס בידי מלודית השירה, מתחלף אל ליין הגיטרה והבס וממשיך אל מקצב התופים. בשמונה השנים האחרונות, ההרכב הופיע במעל לחמישים מועדונים ופסטיבלים בכל הארץ.

צילום:רונן גולדמן

להקת Silent Regression  הם טריו רוק שמורכב מטיילר גיל (סולן + גיטרה חשמלית), תובל פולק הבסיסט וגלעד פולק על התופים, ההרכב מושפע מעולם הפרוג והגראנג' ומשלב את הסגנונות השונים בצורה מאוד אישית ויחודית. עבורם מוסיקה היא שפה והדרך הטהורה ביותר להביע את מה שיש לכולנו בקרביים. הם מאמינים בעומק, וכנות, ולא מפחדים לחקור את המקומות החשוכים בנפש. עם זאת, המוזיקה היא אינה צעקה חסרת מענה, אלא אקט של התמודדות עם הכאב דרך יופי ואומנות.

מופע השקת אלבום יתקיים ב12.8.25 בלבונטין 7 יחד עם אורח מיוחד - יהוא ירון.

Zoheart - זוהר מוקדי

זוהר מוקדי הוא מלחין בלתי צפוי ומולטי אינסטרומנטליסט (סקסופון ופסנתר), שמתגורר בניו יורק.

הוא סיים את התואר הראשון שלו ב-The New School ואת התואר השני ב-Manhattan School of Music. המוזיקה שלו היא כמו סירופ נגד שיעול לקשת רחבה מאוד של סגנונות (כן, זה ירפא לך את השיעול אם תקשיב!).

צילום: שי יובל

המוזיקה שלו מבוססת בג’אז, אך הגישה ההלחנתית שלו נודדת לעולמות רבים – כמו אינדי פולק, מוזיקה ברזילאית, מוזיקה מימי הביניים ובאך.

זוהר מנסה לעורר רגשות מוכרים, אך ייתכן שהם רדומים או שנשכחו, דרך המוזיקה שלו, במטרה לרפא ולתת חיבוק חם לכל מי שמאזין לה.

חום וכנות הם מהערכים המרכזיים של המוזיקה של זוהר, אך גם גלים של אנרגיה חדשה שמבקשים לרדוף אחרי התחושה של “וואו”.

המיני-אלבום הראשון של זוהר, “Zoheart”, כולל מוזיקאים וירטואוזים ואורחים:

• לאו נואה (Lau Noah) בשירה – שהופיעה עם ג’ייקוב קולייר וכריס טילי

• אינגריד ג’נסן (Ingrid Jensen) בחצוצרה – זוכת שני פרסי גראמי ופרס ג’ונו

• תום אורן בפסנתר – זוכה תחרות תלוניוס מונק

• נועם טנצר בקונטרבס – שמופיע עם מייק סטרן ומאי מאי סימונס

• רועי בן בשט – גיטריסט ג’אז מוערך

• אלון בנימיני – מתופף של ECM Records

⸻

האלבום כולל שלושה שירים וקטע בונוס:

All I Want

עיבוד של זוהר לשיר של ג’וני מיטשל.

בעיבוד הזה, זוהר ביקש לבטא את אהבתו הבלתי-מותנית למוזיקה ולקול של ג’וני.

השיר הזה מתנגן בראשו של זוהר כבר לפחות עשר שנים, מאז שגילה את האלבום שלה Blue.

הוא הרגיש שהיא מבינה אותו לעומק, דרך המילים הישירות, הכוונה, והתשוקה הבלתי נגמרת שבקולה.

זה עורר בליבו של זוהר מעין אש, שהוזנה בתחילה מכאב עמוק, אך הוא תיעל את הכאב הזה למשהו בעל משמעות ובגרות.

הוא כתב את העיבוד הזה מתוך רגשות כנים, ומצא את הזמרת המושלמת לפרויקט – לאו נואה, מוזיקאית עמוקה, מרגשת ומבריקה שמעריכה מאוד את האמנות של ג’וני.

העיבוד כולל שתי גיטרות קלאסיות, פסנתר, קונטרבס, תופים וסקסופון.

The Blind Man from Kookoorook

“קוקורוק” היא ארץ בדיונית, סודית, שקיימת בתת-המודע של זוהר מאז שהיה ילד קטן (האם היא באמת בדיונית אם היא קיימת בתת-המודע?).

השם “קוקורוק” מתקשר לשורשים המרוקאים של זוהר.

העיוורון של הדמות משקף את המסתורין סביב הרקע המרוקאי וההיסטוריה המשפחתית שלו – תחום שהוא מרגיש שנשמר מוסתר ממנו.

למרות זאת, הוא חש שמשהו מתרחש – גם בתוך החשכה.

בהתאם לכך, ההלחנה כוללת הרבה תפניות ושינויים במלודיה ובהרמוניה, אך עדיין משדרת תחושת אחדות – כמו גל אחד.

Alon Benjamini

אלון בנימיני הוא חבר טוב של זוהר, שהוא גם המתופף של ההרכב וגם מהנדס הסאונד שאחראי על המיקס והמאסטרינג של האלבום.

זוהר כתב את השיר הזה בהשראת פדרו מרטינס הגדול והמוזיקה הברזילאית של שנות ה-70 וה-80 – סגנון שאלון וזוהר חלקו אליו אהבה והערכה עמוקה לאורך השנים.

הקטע כולל את החצוצרנית הבכירה אינגריד ג’נסן – אחת מנגניות החצוצרה הטובות ביותר בעולם הג’אז.

קטע בונוס:

בין טייקים, זוהר אלתר בפסנתר – וחברו ביקש מהמהנדס להקליט אותו מבלי שיבחין בכך.