אמבר רוטשילד - ONE WE HAVE

צמרמורות...

אין באמת צורך בעוד מילים כדי לתאר את התחושה כשמאזינים לשיר ONE WE HAVE של אמבר רוטשילד.

רק צריך את אותה המילה פעם ואז עוד פעם ועוד.

הפקת פסנתר מינימלית וקול מעט צרוד ומלא כאב ועוצמה כמו שמעטות יודעות להפיק. ואז כשחשבת שצלחת את השיר מבלי לאבד את היציבה, הקול של אמבר פתאום עולה ומתעצם ועדיף שתשבו....

השיר ONE WE HAVE נכתב בלילה ארוך אחד ביולי 2025 בכיכר החטופים, בהשראת סיפורו של אלון אהל, האזרח והפסנתרן המחונן שנחטף ב־7 באוקטובר. הוא נכתב כתפילה לחזרתו של אלון, בתקופת ייאוש בה לא היה אף הסכם שחרור חטופים על הפרק.

"אם המנהיגים בעניבות והמילים הגדולות היו שומעים את אלון מנגן, הם היו מבינים את מי הם רוצים להשאיר מאחור? הם היו מעזים לחשוב על להשאיר אותו מאחור?" תוהה אמבר בקול רם.

צילום: עידן דמארי

אמבר רוטשילד - מורה ביום, מוזיקאית בלילה. כותבת ומלחינה שירים שנולדה בישראל, וגרה על קו תל אביב ניו יורק. כשהיא יורדת מהבמה, יש לה כובע שונה לחלוטין, כמעט הפוך - מורה לאנגלית עסקית בחברות וארגונים. בבוקר בחולצה מכופתרת, בערב על במות בברים מעושנים.

אמבר למדה את אותו התואר בפילוסופיה 5 פעמים, ו 5 פעמים לא סיימה אותו. אז את הקורסים על ניטשה וקאנט היא מביאה עכשיו לתוך היצירה, דרך שאלות קיומיות על חיים ועל משמעות.

החיים בתל אביב, בראשון לציון או במנהטן, עברו דרך מפגשים קשוחים עם הרחוב הגברי, אבל גם דרך הומור וחוויות משוגעות ושריון שהיא למדה לבנות לעצמה. החומרים שלה נעים בין רכות ונשיות לשריטות ופגיעוּת, ועוסקים בגוף, בנשיות, במלחמה להרגיש מוגנת. אמבר למדה מוזיקה במנהטן ובתל אביב והופיעה במשך שנים והיום היא יוצאת, לבסוף, עם הקול ועם החומרים שלה. אמבר באה מעולמות הסול, פופ, והבלוז.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

כמה דברים יפים שנמצאו תוך כדי שיטוטים במקומות בהם משוטטים ושאפשר למצוא בהם דברים נפלאים נפלאים!

פחות מילים מהרגיל כי מי צריך את זה בכלל?!

ליחצו על כל הפליי'ים ותודו לי אח"כ.

מלא גרוב מדליק וקול מתריס בסינגל השני לצאת מתוך אלבום הבכורה של רוני כץ - I'm not used to.

מעניין יהיה לראות איך ייראה האלבום הזה.

https://www.youtube.com/watch?v=BWUvsUWT-4Y

אני די בטוח שציינתי פעם או פעמיים כמה אני אוהב הפקות מינימליות כאלה של קול ופסנתר. Aybie הוסיפה באינטליגנציה נגיעות של חצוצרה שעוזרת לצמרמורת בצוואר להגיע לתצורה המלאה שלה. Smile For You.

https://www.youtube.com/watch?v=433Dy0Xqb2U

אני לא בטוח מה זה 'ריז'.... אבל אם אני מבין את זה נכון, לשיר של נועה קמיר, פריז, יש לו מעט ממנו. כיפי וקליט ועושה חשק לעלות על מטוס שייקח למקום אחר עם פאבים מעושנים ושירים כאלה. 

https://www.youtube.com/watch?v=f3aGWu219dQ

יש מעט מאוד בנים עם קול שבאמת מערער את היציבות של הבטן ולא משנה אפילו מה המילים שיוצאות לו מהפה. והנה רועי רכס. בשירו החדש שדות של נרקיסים הוא משלב את השירה הייחודית לו עם ספק ספוקן וורד ספק היפ הופ. איך שלא נקרא לזה, זה וואוו. 

https://www.youtube.com/watch?v=ZY2YSNuTlKI

הבמה שלך - יעל טל

יעל טל היא מוזיקאית צעירה שהוציאה לאחרונה את האלבום הקצר - סימני שאלה בקצוות.

אלבום כובש ביופיו ובפשטותו. בלי לנפח ובלי לעשות הצגות, להאזין לאלבום הזה מרגיש כמו לשבת בסלון של יעל ולהקשיב לה שרה את היופי הזה כשהנגיעות העדינות של כלי הנגינה כאילו קורים מעצמם כסוג של ליווי טבעי כזה, גם כשהקצב עולה. בסלון הזה אפשר להמשיך לשבת, לעסוק בשלך ולתת ליעל לקשט את המסביב.

סימני שאלה בקצוות דן בשאלות הגדולות של שנות ה-20 לחיים - ממרומי גיל 30. שאלות של בית, של שייכות, של עצב, של אהבה, של משיכה ושל פחד. חמשת השירים של ה-EP הם בליל של מעט ציניות, הרבה רוך, קצת גרוב ובעיקר חום. בהפקתו העדינה של צח דרורי, חברו להם יחדיו חמישה שירי אינדי-פולק ישראלי, בלדות לצד שירי מסע וסיומת פאנקית כיפית. שירים שנעים בין שירת משוררות לכתיבה חשופה, בין כאב לאופטימיות ובין עדינות לישירות. 

הזמנו את טל לשפוך את אשר על ליבה.

---

בכיתה ז׳, בגיל 13, אבא שלי הציע לי ללכת ללמוד גיטרה.

אני בתגובה הודעתי כי ״אין טעם, זה כבר מאוחר מדי״. הרי אני כבר בת 13, השיא כבר מאחוריי, כל השנים הטובות חלפו ביעף. ילדת פלא לא אהיה. כך קרה גם בגיל 16, כשרציתי ללמוד פסנתר. אחרי כמה שיעורים הכרזתי ש״אני כבר לא מסוגלת לקלוט את זה, אני מבוגרת מדי״. 

כשהייתי צריכה לבחור מה ללמוד אחרי הצבא, עלתה בי לשבריר שנייה המחשבה ללמוד מוזיקה. אבל כמו שצצה, כך היא טואטאה מתחת לשטיח כמו פירורי קססה בדירת סטודנטים (כן, כותבים טואטאה, בדקתי). הרי לא למדתי במגמת מוזיקה בתיכון, לא עשיתי רסיטל, לא הוצאתי אלבום נעורים פרובוקטיבי אך מלא חן בשנות העשרה. אני כבר בת 21, גאד דאמט. אם אתחיל בגיל 21, אלמד לפחות עד גיל 24, עד שהשירים יצאו ועד שאתפרסם ייקח כמה שנים טובות, ואז אהיה כבר בת 27, שזה גיל בו כוכבים מתים, לא נולדים.

המסקנה החד-משמעית שמאז ומתמיד היה מאוחר מדי הייתה מגובה מדעית, כמובן. שמעתי שמועות על מחקרים שמוכיחים מעל כל ספק שהמוח האנושי מפסיק להתפתח בגיל 25 או 26 או 27. אני מגיל 13 כמעט בת 30, אז עוד שנייה המוח שלי מפסיק להתפתח וזהו, הלך עליי. זה מדעי. 

בשנת 2020, בשיא הקורונה, בשלהי תואר בפסיכולוגיה שברובו התעסקתי בסטטיסטיקה ובאיפה מחלקים בורקסים חינם, נאלצתי לשבת בקורס על פסיכולוגיה חיובית. המרצה, שבעיקר רצתה ללמד מיינדפולנס כדי שנעצום עיניים ונשתוק, לרגע זרקה לאוויר מילה על הספר ״מיינדסט: הפסיכולוגיה של ההצלחה״ של קרול דווק. בדרך כלל אני לא קוראת ספרים שבכותרת שלהם יש את המילה ״הצלחה״, מסיבות ברורות. אבל משום מה החלטתי לרכוש אותו. ואכן, הצלחתי לקרוא רק את עשרים העמודים הראשונים לפני שהוא הפך לתעמולה אמריקנית חייכנית בניחוח הלבנת שיניים.

אולם, ב-20 העמודים הראשונים של הספר קראתי מילים ששינו לי את החיים. קרול סיפרה שיש לנו בראש מחשבות, שהן סך הכל מחשבות, אבל אנחנו משוכנעים שהן אמיתות. אנחנו בטוחים שהמחשבות האלה הן חוקים בל יעברו, אבל הן בסך הכל פרי הדמיון שלנו עצמנו. למה? ככה. כי החלטנו שזה נכון. אנחנו בוחרים לחיות את החיים כאילו זה נכון, בצילן של המחשבות האלה, של הקבעונות האלה. מה יקרה אם נסכים להטיל בהן ספק? איך ייראו החיים אז?

לפתע השמיים הפכו שחורים, הכוכבים הסתדרו בצורת אריה וקולו של מופאסה יצא מבעד לעננים ואמר: ״זוכרת שאת כל הזמן אומרת שמאוחר מדי? אולי חלאס?״. 

איזה צ׳ארמר.

ברגע הזה התמכרתי לסימני שאלה. כל מחשבה שעברה לי בראש, הקפדתי קודם כל להגיד אותה לעצמי עם נימה עולה ומבט תוהה, לבדוק האם היא אמיתית או שמא קבעון מחשבתי שמשום מה דבק בי.

וכך, בפעם הבאה בה עלתה בי המחשבה על מוזיקה, היא קיבלה סימן שאלה. מנחרצת הפכתי שואלת, סקרנית. מצאתי את עצמי כותבת שירים, מלחינה אותם, שרה אותם לאנשים (!) בקולי (!!) על במה (!!!) ועוד כל מני תופעות מוזרות שכאלה.

צילום: מאיה ארל

היום, חמש שנים אחר כך, בגיל 30 האמיתי, הרבה אחרי שהמוח שלי הפסיק להתפתח והרחק הרחק מהאפשרות להיות ילדת פלא, הוצאתי את האלבום הראשון שלי, ״סימני שאלה בקצוות״. אלבום שהוא גם התהליך וגם התוצר של הוספת סימני שאלה בקצוות של אמירות נחרצות. האם זה מפחיד? מאוד. האם לפעמים אני עדיין משוכנעת שמאוחר מדי, מביך מדי, מלחיץ מדי? כמובן. אבל אני מתעקשת לזכור שזו רק מחשבה, ושתמיד אפשר לשים בקצה שלה סימן שאלה.